ערפל של טאקיונים

הלילה היה כבד על הכביש המהיר, שטח אפור אינסופי, עטוף בערפל צפוף כל כך שהוא בולע את אורות הרכב כמו נר מים. רק השתקפויות סימני הכביש סיפקו לנו כיוון, נתיב צר ובוהק בתוך הריק. אבי החזיק את ההגה בחוזקה כאילו רצה לשלוט בגורלם ב ידיו החשופות. מאה קילומטרים בשלפוחית - מספיק כדי להתקדם, לא מספיק מהר כדי להימלט מסכנה.

ואז זה קרה.
רכב נוסע לאחור, כמו הופעה רוחנית, עמד לפתע מולנו בנתיב. זה היה הכשל הטראגי של אדם שפספס את היציאה, ובראשונה מפחד מהסיבוב הארוך של שתי השעות הביתה, בחושך ובערפל, קיבל החלטה שגויה.

אבי לא קיבל סיכוי.
ההתנגשות הייתה אכזרית, מכה שהדחיקה אותנו כולנו למושבים, אך בו זמנית לא מציאותית, כאילו עצם הזמן נקרע לרגע. וכשעוד החזקתי את נשימתי, קרה הדבר הבלתי נתפס: הרכב שלפנינו, שאיתו התנגשנו, לא התפוגג, לא התפרק לתוך גשם שברים. לא - הוא התרחק כמו כדור ביליארד כאילו נדחה מאיתנו, וקפץ לתוך הערפל. מאה מטרים, אולי יותר, הוא המשיך לגלוש דרך החומת הבלתי נראית, עד שנעלם בתוך העומק האפור.

ההורים שלי התמוטטו חסרות הכרה במושבים, החיים בהם רק הבהוב שקט. אני עצמי נשארתי ללא פגיעה, פרדוקס בלתי מוסבר כאילו כוח לא ידוע הסיר אותי מהמשוואה. ירדתי, חיפשתי בערפל, הקשבתי לכביש המהיר השקט. דקות עברו. חמש. שש. הן התארכו עד נצח. לא הגיע רכב, לא נשמע קול, רק הלחישה של הערפל, שמקיף אותנו כמו חומת חיה.

ואז לבסוף אור. זוג מבוגר ברכב, מטפחים, מחפשים, הפנסים שלהם חתכו את המסה האפורה ומצאו אותי. הם עצרו - וידעתי: בלעדיהם גם הנסיעה שלהם הייתה הופכת ישירות להרס.

אבל שירותי החירום שהגיעו מאוחר יותר לא ראו אותי. הם רשמו את גופות הוריי, השברים, הכאוס - אבל טיפלו בי כמו השתקפות, כמו הד. המבטים שלהם חלפו דרכי כאילו לא הייתי חלק ממישור המציאות הזה. התחלתי לפקפק: האם הייתי כאן, או שאני כבר לכוד בשכבה אחרת של המציאות?

בייאוש שלי הוצאתי את התחנה הניידת LCD שלי, מכשיר שהיה הרבה יותר מנייר ומעגלים. באמצעות חיבור קוונטי הגעתי למתקן האנרגיה ליד הגבול בצ'כיה. מחשבה לא מציאותית, אבל אמיתית: בזמן שעמדתי על הכביש המהיר, בלתי נראה לבני אדם, דיברתי עם מערכות של רדיאטור.

ואז הבנתי: הערפל לא היה רק מזג אוויר. הוא היה צפוף יותר, כבד יותר, טעון חשמלית ממה שהוא יכול היה לבלוע רק אור. השבועות האחרונים, המחקר על טאקיונים - חלקיקים היפותטיים הנעים מהר יותר מאור - התעורר שוב. לאף אחד לא באמת היה אמונה שהם קיימים, אבל כאן, באמצע הכביש המהיר, הרגשתי אותם. שדה, זרימה שמעוותת מרחב וזמן, שבה כלי רכב פועלים לפתע כמו רוחות, שבה אנשים נעלמים ושבה אפילו מצילים לא יכולים לראות אותי.

אולי התאונה הייתה רק תסמין. אולי הרכב שהתגלגל מאה מטרים נוספים לתוך הערפל כבר לא היה בעולם שלנו. אולי הוא נכנס לשדה טאקיונים, מרחב ביניים שבו זמן שובר כמו אור במים. ואנחנו - היינו על סף אירוע שמסמל יותר משברים, דם ואספלט.

כשדיברתי דרך החיבור הקוונטי, הבחנתי בהפרעה בפרוטוקולי הרדיאטור. ערכים שלא תקינים, מערכות בקרה מגיבות להשפעות בלתי נראות. השתכלתי, תיקנתי, ביצעתי התערבויות שהמכון כולו היה יכול לבצע. הערפל הבהב כאילו הוא עצמו חש את ההתערבות שלי. זה היה כאילו אני מציל בו זמנית שני עולמות: את שלי, שבור על הכביש המהיר, ואת גדול יותר, בלתי נראה, שמבעבע בליבת הישירות.

מה אם האסון הענק לא נهدד בגלל טכנולוגיה או כשל אנושי, אלא בגלל הטאקיונים עצמם? מה אם האור שהבהב בצורה מוזרה בערפל היה כבר הצל של אסון שניתן למנוע רק על ידי שבירת קו הזמן?

ואני - בלתי נראה, נשכח על ידי המצילים - הייתי בדיוק בנקודה שבה קווים אלה התחברו.
תאונה, ערפל, שדה של חלקיקים הנוסעים מהר יותר מכל הצלה.

כך עמדתי לבד על הכביש המהיר, בין שני הורים חסרי הכרה, רכב שנעלם בערפל ומחקר שלא נועד מעולם לכביש המהיר. וידעתי: אולי זה לא היה מקרה. אולי היקום עצמו היה צריך את הפגיעה הזו כדי להניח אותי בדיוק כאן.